מדוע לעשות טאי צ'יהוספה למועדפים! קנו את הספר 'טאי צ'י ועוד אוצרות' בהנחה! ביקורת סיפרותית אוהדת על הספר 'טאי צ'י ועוד אוצרות'!
א.
כי זה יפה.
ב.
כי זה מאד מהנה.
ג.
כי יש לי עניין בתנועה אבל לא
בריקודים.
ד.
כי טאי צ'י מתאים מאד לנשים.
ה.
כי זה מה שהיה ליד הבית שלי.
ו.
כי
זו מסורת אצלנו במשפחה.
ז.
כי טאי-צי זה חלק מתרבות סין והמזרח
הרחוק.
ח.
כי יש לי עניין בבריאות ובשימור
הבריאות.
ט.
כי
למרות שאני מבוגר או מוגבל ביכולתי הגופנית אני רוצה להתאמן ולהתפתח.
י.
כי
יש לי עניין באמנויות לחימה.
יא.
כי
פגשתי מורה אמיתי וגדול לטאי צ'י.
יב.
כי
טאי-צי היא אמנות לחימה פנימית.
יג.
כי
יש לי עניין בהתפתחות רוחנית, הארה וכדומה.
יד.
אחר ושילובים. כי זה יפה
לראות אנשים עושים טאי-צ'י בפארק, זהו מחזה מרהיב. הרבה פעמים אנשים
יוצאים לטייל, נעצרים לרגע קצר או ארוך ומתבוננים. חבר שלי לאימוני הטאי-צ'י, זאב,
לקח את העושר והיופי של תנועות הטאי צ'י אל תוך רחבת הריקודים. הוא החל לשלב
תנועות של טאי צ'י וגם ליישם את עקרונות הטאי צ'י בריקוד. הוא הפך להיות מוקד
לתשומת לב והתפעלות וזכה לתשומת לב רבה והצלחה אצל בנות המין החזק והנפלא. יש כמה
סוגים וצורות של יופי. אחד מהם הוא היופי המתפתח מתנועה. לא כולם נולדו וגדלו
להיות בעלי יופי חזותי עוצר נשימה. יש רבים שאינם יכולים להשתבח בגוף מחוטב,
אתלטי, פרופורציוני וכדומה. גם אלו שנהנו מיופיים החזותי עלולים לאבד אותו במהלך
השנים כתוצאה משינויים טבעיים במבנה הפנים ובתהליכי הגוף, לידות, תאונות, נכויות
או הזנחה עצמית. אבל היופי שמקורו בתנועה הוא אוניברסלי. כל אדם ואפילו הוא מוגבל
ונכה ומוגדר ע"י הנורמות החברתיות הנוכחיות כמכוער או לא יפה או בעל מראה
סתמי, יכול לפתח את שירת הגוף. כל אדם יכול להיות יפה כשהוא נע. באמצעות אימוני
הטאי צ'י אפשר להיות יפה ואפשר להרגיש יפה. מזווית אחרת, מי שיש לו חסך
במבטים מהופנטים הנשלחים לעברו, יכול לקבל אותם כשהוא מתאמן טאי-צ'י בגינה או
בפארק. חתולים מוצאים את תנועות הטאי צ'י מושכות באופן מיוחד. אתה מתאמן לך להנאתך
ופתאום אתה מוצא שחתול אחד או שניים נעצרים על ידך ובמשך דקות ארוכות מביטים בך
כמהופנטים ועוקבים אחרי התנועות שלך בריכוז רב. כי זה מאד מהנה
הלכתי אתמול לים והתאמנתי על
הפורם. עשיתי את רצף התנועות ומידי פעם חזרתי על תנועה ובדקתי אפשרויות שונות.
הרוח הקרירה ריקדה על פני גופי וסביבי. סמוך לקו המים נוצרה רצועה ישרה ורחבה של
חול שטוח לא רטוב שהיה נוח מאד להתאמן בה. לעיתים בכל זאת נרטבו כפות רגליי. אחרי
הרבה שנים, פתאום הבנתי את האופן שבו יש לבצע תנועה מסוימת וכיצד ארגון מסוים של
תנוחת הגוף שלי והידיים והזוויות הנכונות של הגוף מיצרים תנועת גוף שעשויה להיות
אפקטיבית כתנועת לחימה. זה היה נפלא לגלות את הפתרון לשאלה זו שהייתה פתוחה במשך
זמן כה רב. היא פשוט צצה בעת שבצעתי את הפורם. עשיתי את רצף התנועות הזה כל כך
הרבה פעמים, אך רק אתמול הגוף שלי הבין. זה היה כיף. מהנה לעשות טאי צ'י בקבוצה. הרבה
אנשים מבצעים ביחד את הפורם. זהו שילוב בין האינדיבידואליות ההכרחית לבין שיתוף
פעולה ותאום שנהיים אינסטינקטיביים, כמעט מובנים מעליהם. יש אווירה טובה מאד בביחד
הזה. בדומה להנאה שנגנים שואפים מנגינה יחדיו בתזמורת. מושג ערך סינרגטי, נוסף על
פני הביצוע הפרטי והאישי. אחת החוויות הברורות מאימוני
הטאי צ'י ואני יודע שרבים חשים כמוני, היא שאתה מגיע לאימון לאחר יום עבודה ארוך
ולעיתים מתיש, אך לאחר סיום האימון, ההרגשה היא במקרים רבים של רעננות, אנרגיה,
שמחת חיים וגוף, תחושה טובה בד"כ מזאת שאיתה הגעת לאימון. במקרים של אימונים מאומצים יותר
מרגישים לעיתים קרובות תחושת רעב, כמה טעים אז האוכל! לא חייבים לאכול הרבה, אפשר
לשתות בירה עם חברים, או לרקוד, או להיות עם בת זוג. הכל פתוח. כי יש
לי עניין בתנועה אבל לא רק בריקודים הריקוד הלא מקצועי הוא יותר
חוויה מהנה והזדמנות למפגש חברתי/חיזורי מאשר תהליך למידה והתפתחות עצמית מובנה.
לא כולם אוהבים ורוצים לרקוד ובכל זאת לחלק מהלא רוקדים, יש עניין בתנועה ובלמידה
באמצעות הגוף. הטאי-צ'י הוא אופציה
מעניינת ומוצלחת באופן מיוחד (אם כי כמובן לא היחידה), כיוון שהוא יותר דינמי
מיוגה, או שיעורי תנועה ושיפור היציבה כגון שיטת פלדנקרייז או שיטת אלכסנדר, או
מרבית שיעורי הצ'י קונג. מצד שני, במרבית קבוצות האימון של הטאי צ'י אין מגע גוף
אינטנסיבי כפי שיש בשיטות כגון ג'ודו, האבקות, או נינג'יצו. מאחר ובטאי צ'י חלק
עיקרי מהאימונים הוא אישי ועצמי למרות שהוא נערך בקבוצה, השליטה האישית של המתאמן
על מידת המאמץ שלו ועל מידת הדינמיות של תנועותיו היא רבה יותר מאשר באימונים שבהם
התרגול הוא בעיקר עם עמית לאימונים. באופן זה יכול הטאי צ'י להיות כניסה נוחה
וצורת אימון מקשרת לאימונים עתירי מגע גופני. אימוני האירובי הם שילוב של התעמלות
וריקוד. אימוני הטאי צ'י מציעים הצעה שונה לגמרי בהרבה היבטים מהתרגול האירובי
הנהוג במכוני הכושר. באופן טבעי, כיוון שהאימון האירובי משלב ריקוד והתעמלות יש בו
תנועה רבה, אך התנועה היא פועל יוצא של הפעילות שמכוונת הרבה יותר, להוצאת אנרגיה,
הרזיה, פיתוח הגוף ועיצובו החיצוני יותר מאשר לחקר התנועה ושכלולה. בטאי צ'י ניתן
לעיתים להשיג חלק ומידה מסוימים של המטרות האירוביות אך בטאי צ'י הדגש הוא במיוחד
על איכות התנועה הזורמת והוא מכוון פנימה, לתוך הגוף, האישיות והספיריט של האדם. כי טאי צ'י מתאים מאד לנשים אמנויות לחימה כמו טאי צ'י צ'ואן
ונינג'יצו הן אידיאליות לנשים, כיוון שאין בהם שימוש בכוח עודף ויופיין ונשיותן של
הנשים אינם נפגמים גם אם הן מתאמנות בצורה אינטנסיבית. להפך, היופי הטבעי מתגלה,
ומתווסף לו היופי שמקורו בתנועה ובעוצמה פיזית והיופי המתעצם של האישיות המתפתחת.
נשים רבות מחמיצות את האפשרויות העצומות להתפתחות עצמית שיש בתרגול של אמנויות
לחימה. רבות עדיין מזהות אמנות לחימה עם אלימות, תוקפנות, כוחנות, ואנטי תזה
לנשיות. חלקן סולדות ממגע גוף קרוב עם גברים זרים וחלקן חוששות להיפגע פיזית. אך
בכל הקשור לטאי צ'י צ'ואן ונינג'יצו, חווית האימון היא שונה לחלוטין. כאשר מתבוננים במורת הטאי צ'י
והצ'י קונג, סנסאי מיצ'יקו ניטובה, אין צורך יותר בהסברים. אצילות התנועה, יופי
היציבה, הבשלות של ההוראה והניסיון בן עשרות השנים של מורה זו שווים אלף דפים של
הסברים. כשמורת הטאי צ'י מיצ'יקו (כך היא מכונה בפי תלמידיה) מדגימה את התנועה
"חסידה פורסת כנפיה", אתה חש כאילו היא עומדת להמריא - קלה אך בעלת
עוצמה, הרמונית ומאוזנת היא פורצת
את האוויר. כי זה מה שיש ליד הבית שלי
זוהי סיבה מצוינת בשביל להתחיל.
עשרות אחוזים מהתלמידים שמתחילים להתאמן עוזבים תוך שנה. מדוע? אחת הסיבות היא שלא
קורה להם כלום, שום דבר משמעותי - מבחינתם. האימונים נשארים Nice to Have. הם לא
הופכים להיות חשובים עבורם. הם לא חווים. מי שמתחיל לחוות את החיים מבפנים בדרך
כלל לא עוזב, גם אם האימונים רחוקים ממקום מגוריו. בסופרמרקט התחביבים והעיסוקים
יש כל כך הרבה אפשרויות והזמן מועט כל כך. מדוע טאי צ'י? ויותר מזה מדוע להמשיך
טאי צ'י לאחר שטעמנו וניסינו תקופה? ננסה משהו אחר, למשל סלסה. לא נפלא? סלסה זה
באמת נפלא. מי שמצא מקום אימונים טוב, המאפשר למידה והתפתחות, ייסע גם שעתיים
ושלוש שעות לכל צד כדי ללמוד. בטאי צ'י צריך סבלנות. סבלנות כדי להרגיש את השינוי
שמתחולל בנו כתוצאה מהאימונים, סבלנות לעצמך. הפורם ארוך, בנוי מעשרות רבות של
מקטעים, לוקח זמן ללמוד אותו, בד"כ לא פחות משנה ולעיתים גם עד שלוש שנים של
לימודים שבועיים, כדי להגיע לביצוע סביר ושוטף של כל הפורם. העסק לא נגמר, כל שבוע
חוזרים על קטעים קודמים ולומדים מקטע חדש, גם שיטת הלימוד הנפוצה היא של חזרות,
עוד פעם ועוד פעם. טאי צ'י היא אמנות בה האדם פוגש את עצמו. לא כולם רוצים לפגוש
את עצמם. בטאי צ'י הערנות היא מכסימלית. לא כולם רוצים להיות ערניים. רבים רוצים
רק שיעזבו אותם במנוחה, לא לחשוב, לא להתמודד, לא להשתנות. בטאי צ'י אתה עומד כל
העת מול המגבלות שלך ובאותה נשימה מול האפשרויות שלך. אך כל זה נעשה באווירה
נינוחה, נעימה מסבירת פנים. רוב המשתתפים הם נחמדים, ידידותיים, אך אם יש אווירה
לימודית וריכוז, קשה בטאי צ'י לברוח מעצמך. אין רעש, אין סמים, רק אתה וחבריך
לאימונים שהם כמו ראי לך ואתה להם. מי שלא רואה ולא חווה את הערך העצום שיכול
להיות לאימונים באמנות לחימה כגון טאי צ'י עבורו, לא יתאמן ולא יהיה שם גם אם
האימונים יתקיימו ממש מתחת לאף שלו. ככה זה. כי זו
מסורת אצלנו במשפחה מי שמלמד את ילדיו, קרוביו
וחבריו לפתח את האינטליגנציה הגופנית שלהם, נותן להם חכה ולא דגים. התוצאות
המיטיבות של פיתוח האינטליגנציה הגופנית רבות ומגוונות. לחשוב עם הגוף, מודעות
גופנית, פיתוח המשמעת העצמית, פיתוח הסיבולת והיכולת לסבול ולספוג. פיתוח הרגישות
הגופנית רגשית, היכולת לחוש את הזולת, פיתוח היכולת להעניק גופנית במובן האנושי
והמיני. פיתוח הגוף בצורה מאוזנת, העצמת הבריאות הגופנית והנפשית. אין לכך מידה.
אין כמו דוגמה אישית שאינה כופה ואינה מעיקה. כשהילדים רואים את האימונים של
הוריהם ואת ההנאה והסיפוק שהם שואבים מכך, הם מתרגלים לראות בחשיבה הגופנית
ובאימונים הגופניים כגון טאי צ'י, דברים טבעיים ומאמצים אותם באופן המתאים להם.
זוהי גם דרך מצוינת לשמור על קשר בין הורים לילדים, בין אחים צעירים למבוגרים.
מסורת היא דבר משתנה, כיוון שהיא דבר חי. היא כוללת את חכמת העבר אך פניה לעתיד.
השילוב של החדש עם הישן. הדור הצעיר החדש, שהוא בן התקופה החדשה מכניס תוכן וצורה
חדשים למסורת ובכך הוא משמר אותה ומעביר אותה לדורות הבאים. מסורת שאינה מתייחסת
להווה ולעתיד היא תורה ודרך חיים מתה, וסופה להתנוון ולהעלם. לדוגמה, בימינו ילדים
ובני נוער רבים אוהבים לגלוש בים, או על סקייט-בורד לסוגיו. זוהי דרך טובה מאד
ללמוד משמעת עצמית, שליטה עצמית שיווי משקל ובטחון עצמי ושכלול היכולת. תרגולים
ותחביבים אלו שלא היו נפוצים בתקופות קודמות עשויים להשתלב באימונים אחרים כמו טאי
צ'י או אמנויות לחימה אחרות בצורה טובה ולקדם יכולות והבנה. אני מכיר מדריך אחד
מצויין לאמנויות לחימה שבילה הרבה שעות בגלישה על לוח עם גלגלים ולמד מכך רבות
מעבר להנאה הרבה ששאב. אנחנו כדור המבוגר יותר יכולים למצוא בחדש קשר לישן ולסייע
לצעירים מאיתנו להכיר את חוכמת גופם. זה אחד מהתפקידים של מדריכים ומורים. להמשיך
את המסורת של תרגול אמנות לחימה כחלק מן החיים במיוחד כשיש בה כל כך הרבה מה להציע
לאנשים צעירים בעולם האולטרה מודרני בו אנחנו חיים. כי
טאי-צי זה חלק מתרבות סין והמזרח הרחוק טאי צ'י זו אמנות שמדגישה למידה
באמצעות הגוף. זהו אחד המאפיינים של תרבות המזרח בכלל והסינית בפרט. טאי צ'י עשוי
להיות שער לתרבות הזו, לא שער יחיד, אבל בהחלט כניסה רכה. כי קריאה בלבד אינה
נותנת את התחושה החיה של ההתנסות. האוכל הסיני במסעדות אינו בדיוק האוכל שהסינים
אוכלים או אכלו, ובשביל למצוא בסין העכשווית הענקית את התרבות הסינית צריך קצת
יותר מטיפת מזל. בעקבות אימוני בטאי צ'י התחלתי להתעניין במושגים ותחומים כמו יין
ויאנג, ספר השינויים, טאואיזם, רפואה סינית, מדיטציה ועוד. נוסף לכך אימוני הטאי
צ'י מרכזים אנשים שיש להם עניין לא רק בהתפתחות עצמית אלא גם בתרבות הסינית בכללה.
כל אדם בהדגשים שלו ובמידת ההעמקה אליה הוא הגיע ושואף. אך המפגש הממשי הזה של
אנשים בעלי תחומי עניין משיקים יכול להיות פורה מאד, ולתת ערך מוסף לאימונים עצמם.
כי יש לי עניין בבריאות ובשימור
הבריאות
בריאות קשורה לפעילות מונעת
ולרפואה, בהקשר של הטאי צ'י במיוחד לרפואה הסינית. לא אתייחס כאן להיבטים
הרפואיים, אומר רק כי לטאי צ'י יש לפי מיטב ניסיוני והבנתי ערך שהוא מעבר למניעה
בתנאי שהאימונים נעשים בדרך הנכונה. אתייחס כאן לשני היבטים בלבד: התנועות
המיוחדות והעקרונות החשובים. לא כל התנועות שוות. יש תנועות רבות שהאדם עושה שהן סתמיות וכאלו
שאינן נחוצות לפעילות וההתנהלות הרגילה והתקבעו כהרגלים מיותרים עד כדי מוזרות או
פגיעה בבריאות. יש תנועות שהן בזבוז אנרגיה ולא יותר. יש תנועות שהערך שלהם הוא
זמני וחולף עם הזמן במיוחד כשמפסיקים את עשיית התנועות הנ"ל (למשל באימונים
לחיזוק ובניה של שרירים מקומיים), יש תנועות שהן נחוצות מתוקף ההתנהגות היום יומית
שלנו. למשל תנועת הגוף והיד כשאנחנו מרימים אותה כדי לקחת ספר ממדף גבוה בספריה.
או תנועת היד והגוף כשאנחנו מצחצחים שיניים. בטאי צ'י ובאמנויות לחימה נוספות יש
תנועות אחרות, חכמות, מיוחדות, שאם לא נלמד אותם במיוחד, אולי לעולם לא נעשה אותם
ונתנסה בהם, כיוון שהן לא נמצאות ברפרטואר התנועות הרגילות שלנו. רבים מתרגילי
החימום והצ'י קונג מבוססים על התנועות המיוחדות הנ"ל. דר משה פלדנקרייס ז"ל,
הגאון, הוא דוגמה לאדם שחקר את התנועות המיוחדות הנ"ל מתוך ניסיונו הרב
באמנויות לחימה יפניות ובמיוחד בג'ודו והוציא מהם את התנועות הנ"ל ופיתח אותם
לכלל שיטה לשכלול היכולת הפיזית והאישית, שיטת פלדנקרייס. בטאי צ'י יש דגש מיוחד על תנועות
עגולות וספירליות, תנועות של הברגה, סגירה, פתיחה והתארכות. כל הפורם בנוי עליהן. התנועות הללו, כשהן נעשות באופן
סדיר וטבעי במסגרת האימונים, ללא הפעלת כוח מיותר, מפעילות את כל הגוף ועושות מסאז
פנימי וחיצוני לשרירים ולאיברים הפנימיים יותר. מתגלה הקשר בין אברי הגוף השונים,
בין האצבע לכתף ובין הגב לאגן. האצבע והאגן קשורים. הגוף פועל כיחידה אחת אך לא
כגוש אחד. יש הפעלה הרמונית של האיברים השונים של הגוף. אין איברים או איזורים
מוזנחים, או קפואים. הגוף מתארגן בצורה הטבעית והנכונה שלו כך שאין קריסת אברים,
זה על זה ולמטה, אין שימוש לא יעיל ומבוזבז של הכוחות, התנועה קלה יותר לביצוע עם
מרחב תנועה רב יותר. התנועות הספירליות, תנועות ההברגה הן בעלות חשיבות עצומה
וכמעט לא ניתן למצוא אותן בתנועות הרווחות בחיי היום יום. לתשומת לבכם! יש מספר עקרונות החשובים שמשמרים
ומקדמים בריאות והם עומדים ביסוד העבודה והאימונים בטאי צ'י. אציין שניים מהם.
העיקרון הראשון שעולה בדעתי הוא עקרון הפתיחה-סגירה. זהו עיקרון בסיסי של תפקוד
הגוף, אך בטאי צ'י הוא עומד באופן פעיל וישיר ביסוד של כל תנועה. יישום טבעי ללא
מאמץ של העיקרון הזה עשוי לשפר למשל כמעט מידית את הנשימה ואת תחושת הרווחה
שבנשימה קלה ומשוחררת. כשאנחנו שואפים אנחנו ממלאים את החזה באוויר, כשתפקוד הגוף
תקין, החלק הקדמי של החזה והבטן נפתחים והחלק האחורי בגב נסגר. בנשיפה מתרחש
התהליך ההפוך. החלק הקדמי נסגר והחלק האחורי נפתח. אנשים ששרירי גופם מאובנים או
שפיתחו הרגלי נשימה ותנועה מזיקים ולא רצויים, אינם מרגישים כלל את תנועת הפתיחה
והסגירה, כי היא קטנה מאד או מאד חלשה. הפועל היוצא הוא שאוויר מועט יותר נכנס בכל
שאיפה, שהגוף מתאמץ לשווא בכל שאיפה ונשיפה ושתחושת הנוחות האישית אינה מיטבית.
כמובן שמתרגלים לכמעט כל דבר, ואפשר לחיות עם הרגלי נשימה לא מיטביים כל החיים, אך
אפשר גם אחרת. אפשר לנשום כהלכה עם הגוף ולהרגיש טוב. זוהי רק דוגמה אחת ליישום של עקרון הפתיחה והסגירה. עקרון נוסף
הוא עקרון הרלקסציה Relaxation , אין מדובר בהרפיה או בפסיביות, אלא עזיבת כל מתח ומאמץ מיותרים
שאינם דרושים לתנועה. הדבר אינו יכול להיות מושג מיד. לא ידועות לי תרופות פלא
לכתפיים נוקשות, למתח פנימי וחיצוני בתוך הגוף, לקיפאון וחוסר רגישות והעדר חופש
תנועה של חלקים שונים בגוף. מימוש של העיקרון הזה באימונים יכול להיות מיושם אחר
כך בחיי היום יום, וההשפעה הפיזית פסיכולוגית עלינו היא מרשימה. אנחנו איננו
חתולים אך גם מהם אפשר ללמוד משהו. ראיתי חתולה מניקה מספר גורים. היא היתה שכובה
על צידה, ראשה זקוף מעט וערני. שני גורים ינקו ממנה לסירוגין ועוד שלושה היו בשטח
במרחק כמה מטרים ממנה. החתולה היתה שרועה על שביל מרוצף, כלומר במקום שעשויים
לעבור בו אנשים ולהפריע לה להיניק את הגורים והיא היתה מודעת לנוכחותי. מה שמשך
ביותר את תשומת לבי היה היכולת של החתולה להישאר במקומה ערנית אך נינוחה כאשר
איזורים שונים בגופה היו ברמת ערנות ורלקסציה שונים. רגליה האחוריות היו שרועות
בנינוחות על הקרקע אך צווארה היה זקוף ומתוך כך מעט יותר מתוח מאשר איזורים אחרים.
היכולת הזו לשמר על מידות שונות של רלקסציה באיזורים שונים של הגוף והתאום הגופני
הוא תכונה שחתולת רחוב אינה עושה מאמץ ישיר ומיוחד כדי לשמרה ולפתחה. מרבית בני
האדם צרכים להתאמן הרבה זמן כדי להגיע לאותו חופש גופני, לאותה איכות של תנועה
המאפשרת דינמיקה ושינוי בתוך הרלקסציה. היכולת הזאת להיות נינוח גם בעת מצבים לא
קלים מבחינה פסיכולוגית ופיזית עשויה להיות משמעותית ביותר לשמירה על בריאות תקינה
ומניעת מחלות ובעיות שמקורם פסיכוסומטי ומועילה במיוחד לביטול הרגלים מזיקים
הנובעים מחוסר שקט נפשי וגופני. כי
למרות שאני מבוגר או מוגבל ביכולתי הגופנית אני
רוצה להתאמן ולהתפתח כל אחד, גם אנשים מבוגרים, גם
נכים, יכולים להתפתח באמצעות טאי צ'י ואמנות לחימה אחרות במישורים של העצמת יכולות
התנועה, חיזוק הגוף, פיתוח החיים הפנימיים, ופיתוח יכולת לחימה והגנה עצמית. הדבר
החשוב ביותר שמתאמן מבוגר או מוגבל מבחינת יכולתו הפיזית צריך לחוש זה בטחון.
בטחון שהאימון לא יהיה אינטנסיבי מדי ולא יסכן את שלמותו הבריאותית ולא יעמיד אותו
במבוכה או ישפיל אותו באיזה אופן שהוא, כיוון שאינו יכול לעמוד במאמצים, או
בדרישות של האימון, או בביצועים של חלק מהתלמידים האחרים. לכל אדם יש מרחב של אפשרויות להתפתח,
כל אחד יכול. השאלה היא מי רוצה. הכל פתוח. אם אתה צולע, או משותק, או שהאגן או
הגב פגועים, או פשוט אנחנו מבוגרים, לא חזקים, אולי קצת שבירים בגלל בריחת סידן.
בכל מקרה אנחנו יכולים להתפתח, אנחנו יכולים להשתפר ולהנות מכך. אנחנו רק צרכים
שמישהו שמבין בטאי צ'י יהיה עדין כלפינו, יבין את הצרכים שלנו ואת המגבלות והאילוצים שלנו וידע איך לסייע לנו
לגדול יחד למרות המגבלות ומעבר להם. כי יש
לי עניין באמנויות לחימה טאי צ'י זו אמנות לחימה ברמה
הגבוהה ביותר. מי שקורא את דבריו של יאנג צ'אנג פה, מבין זאת מיד. מי שקורא את
קורות חייו של יאנג לו צ'אן מבחין בייחוד של הטאי צ'י כאמנות לחימה ומצד שני מבין
מה נדרש מתלמיד כדי שהייחוד הזה יהיה אפקטיבי במצבי לחימה ממשיים. מה שבולט על פני
השטח זה שכל התנועות שבפורם הם תנועות לחימה ושהיא כוללת תורת לחימה ותירגולי
לחימה. אך מי שרוצה לדעת להלחם כמטרה עיקרית לא ישיג ברוב המקרים את מטרתו באמצעות
אימוני טאי צ'י בלבד. לבטח לא בשנים הראשונות לאימוניו וזו הערכה זהירה ואופטימית.
בשביל לפתח כושר לחימה ממשי צרכים להלחם והרבה. בטאי צ'י צ'ואן, כפי שהוא נלמד
היום במרבית המקומות לא נלחמים. יש להבדיל בין תרגול אפליקציות – טכניקות, דחיפות ידיים, רנדורי, וקרבות. כל אחד מהתרגולים הללו
מפתח כישורים רבים שתורמים לפיתוח יכולת של הגנה עצמית ומקדמים אפשרות של יכולת
לחימה, עמידה בקושי ואף ניצחון ברגע האמת. אך אי אפשר לטשטש את ההבדלים בין החוויה
המיוחדת המעשירה והמלמדת של תרגול דחיפות ידיים לחוויה המיוחדת המעשירה והמלמדת של
רנדורי ידידותי, שלא נדבר על קרב שמתקיים כדי לנצח בכל מחיר. יש להבחין בין פיתוח
רוח הלחימה והקרביות ושאיפה והחתירה לניצחון לבין פיתוח יכולת הלחימה בפועל.
לדוגמה, מי שנלחם ברנדורי ובשיאיי של הג'ודו מפתח רוח לחימה, סיבולת, ונהייה לוחם.
אך אין בהכשרה זו ותהיה מעולה ככל שתהיה להכשיר באופן מלא ומיטבי את לוחם הג'ודו
לעמוד מול סיטואציה קרבית שבה יש שימוש בלתי מתפשר באגרופים ובעיטות. כך גם יש
הבדל בין רנדורי ידידותי בג'ודו לבין קרב שמטרתו ניצחון בתחרות ג'ודו. כך גם יש
הבדל בין דחיפות ידיים נמרצות ככל שיהיו לבין קרב ידידותי. יש להבין שהתרגול,
ההתנסות, הלמידה, היכולות והתגובות הנדרשות הם בחלקן שונות מאד. אדם שיכול להיות
מעולה בדחיפות ידיים עלול לא לתפקד טוב בסיטואציה של קרב חופשי. לא בגלל שהוא פחדן,
אלא בגלל שהוא לא מיומן, בגלל שזו סיטואציה אחרת, מצב ענייניים שונה שיש לשאוף
להתרגל אליו וללמוד לפעול בו. כדאי להבחין בין פיתוח יכולת להגנה עצמית לבין פיתוח
יכולת לחימה. כל האימונים הרגילים של תרגול הפורם, תרגול דחיפות ידיים, תרגול
אפליקציות, עשויים לתרום במידה רבה לפיתוח היכולת שלנו להגן על עצמנו, אך כדי לפתח
את יכולת הלחימה בפועל חייבים להלחם. המצב הנוכחי של הטאי צ'י הוא שכבר עשרות שנים
כמעט ואין מסורת פעילה וחייה של ניסיון לחימתי. כלומר מרבית תורת הלחימה של הטאי
צ'י מתבסס על הישגיי העבר (לוחמי טאי צ'י היו שומרי ראש של בית המלוכה הסיני, או
מלווי שיירות). במובן זה אין מרבית אמנויות הלחימה הידועות שונות בהרבה מהטאי צ'י.
באיקידו אין לחימה, רק רנדורי ידידותי בגלל הפילוסופיה הייחודית של האיקידו
המודרני. בנינג'יצו אין קרבות בעיקר משום שקרב בנינג'יצו עלול להסתיים באסון.
הטכניקות מאד מסוכנות וקשה לקיים קרב. כך שבנינג'יצו כמעט בכל המקרים לכל היותר
מקיימים קרבות ידידותיים מבוקרים. אלו הם הבדלים שלא תמיד התלמידים ערים להם אבל
הם משמעותיים ביותר. טאי צ'י סגנון צ'אן שהוא אולי הקרבי ביותר מבין סגנונות הטאי
צ'י, כולל מאות רבות של טכניקות ושימוש מגוון באגרופים ובעיטות. לטאי צ'י כאמנות
לחימה יש צד שלא קיים או לא מודגש במרבית תורות הלחימה האחרות וזה השימוש
בפה-ג'ינג – שחרור אנרגיה וכוח מתפרץ,
אמצעי שעשוי להכריע או לשנות מצב של קרב במיוחד כאשר היריבים נמצאים בטווח קרוב זה
מזה או כשאדם רוצה להיחלץ מלפיתה. אימון בטאי צ'י מקנה יסודות מצוינים הן במישורים
של צורת גוף ותנועת הגוף והן כאמור בפיתוח של העוצמה הפנימית. לאור כל זאת אוכל
לסכם ולומר שמי שהמתעניין באמנויות לחימה עשוי למצוא בטאי צ'י צ'ואן הרבה היבטים
ואתגרים המייחדים את הטאי צ'י כאמנות לחימה העשויים לתרום לו להתפתחותו כלוחם ו/או
כבעל יכולת להגנה עצמית. כי
פגשתי מורה אמיתי וגדול לטאי צ'י איזה סיבה נפלאה להתחיל להתאמן
ולנצל את הזדמנות הפז שהיא חד פעמית ואולי בלתי חוזרת ללמוד ממורה אמיתי, ולעשות
זאת כמה שיותר. זוהי אחת המתנות הגדולות ביותר שהחיים יכולים לזמן לאדם שמתעניין
באמנויות לחימה. מורה שהבין לעמוק את הטאי צ'י והלב שלו פתוח ורחב לסייע לתלמידיו
לגדול, עשוי להפוך אנשים למאושרים ולעורר את התקווה ואת היכולת העצומה התמונה בכל
אדם. אדם כזה מכונן אווירת למידה ותנאי למידה בטבעיות. הוא כמו שמש מאירה אך אינו
שורף רק מחמם ומאפשר את הצמיחה וההתפתחות של תלמידיו. בשביל מורה אמיתי וגדול שווה
להתאמץ ולא להתעצל, לנסוע שעות, לוותר על הנאות, ועיסוקים אחרים, לקבל את הנחיות
האימון של המורה להקשיב לו בתשומת לב ולהתאמן, לשאול שאלות בלי להטריד ובלי להעיק
על המורה. לכבד אותו ולסייע לו. מורים טובים באמת שהם גם נדיבים, אכפתיים ואנושיים
אינם מצויים בשפע. ישנם איזורים ואנשים שרגל של מורה כזה לא דרכה בתחומם אף פעם,
או במשך עשרות שנים. כך שאם באמת יש הזדמנות ללמוד מאיש או אישה כאלו, חיוני לנסות
לעשות כל מאמץ ללמוד ולהתאמן במחיצתם. כי
טאי-צי היא אמנות לחימה פנימית ההיבטים הפנימיים של החיים אינם
רחוקים מאיתנו. הם כפי שנאמר ע"י מורי הזן, נמצאים ממש מתחת לרגלינו. אימונים
מעשיים, הגישה, עומק ההבנה והאטמוספרה הם שמשנים אם אכן נצליח להבין בגופנו מה זה
החיים הפנימיים. בטאי צ'י צ'ואן לסוגיו יש בסיס רחב מאד של תרגולים להבנת החיים
הפנימיים. השאלה היא מה רוצים. החיים הפנימיים בטאי צ'י מתפתחים כחלק ובמשולב עם
פיתוח יכולת התנועה והלחימה. מבפנים החוצה, מבחוץ פנימה. ההדגשים שונים בשיטות
שונות. מי שרוצה לפתח את החיים הפנימיים שלו באופן ממוקד כדאי שילך למי שעושה זאת
באופן ממוקד. ההבדלים שנראים לא גדולים בהדגשה עשוים להיות עצומים במימוש ובהישג.
למי שיש עניין בזווית זו של ההתפתחות האנושית, של פיתוח החיים הפנימיים כשעיקר
התרגול הוא בתנועה, טאי צ'י הוא אחת השיטות היותר עמוקות והמרתקות שיש לשם כך.
השאלה היא אם אכן יש ממי ללמוד. בהיבט של הלחימה, קפיצת הדרך ממצב של כישורי תנועה
בסיסיים ליכולת כמעט על אנושית בקרבות של אנרגיה ושליטה במחשבה אינה קיימת אלה
במוחם הקודח של אלו שלא התאמנו הרבה
ובצורה מאומצת. כדי להגיע ליכולת ממשית של הפעלת חיים פנימיים בלחימה לא ניתן לדלג
על פיתוח כל כישורי הלחימה. נכון שההתקדמות לא חייבת להיות בטור חשבוני לפעמים היא
מתקיימת בקפיצות – בטור
הנדסי. אך מי שרוצה להגיע יום אחד לרמה שבה הוא יכול להלחם תוך שימוש טבעי בחייו
הפנימיים, חייב לעבור את כל אותם אלפי אימונים שבהם הוא מתרגל, נאבק, נלחם, עד
שהחיים הפנימיים שלו יתפתחו וישתלבו ביכולות האחרות שיש לפתח כדי שניתן יהיה בכלל
להפגין איזה ערך מוסף בהישרדות במצב קיומי/קרבי קשה, משנות הלימוד שלנו. זו לא
הפעם הראשונה ובודאי לא האחרונה שאומר זאת: בלי אימוני מדיטציה קשה מאד לפתח חיים
פנימיים, בין אם בהקשר של לחימה ובין אם בהקשרים אחרים. כי יש
לי עניין בהתפתחות רוחנית, פיתוח החיים הפנימיים או בהארה
מי שרוצה להתפתח רוחנית חייב
לעבוד על עצמו כדי להיפטר מהאגו שלו. האגו פועל בשלושה מימדים שהם מימדיי הפעולה
האנושית המוכרים ע"י מרבית האנשים ובאמצעותם הם מגדירים ומבטאים את עצמם
במציאות היום יומית. אני קורא לשלושת המימדים שלושת
המנועים של האדם: מנוע השכלי/קוגניטיבי, מנוע הרגשי/פסיכולוגי והמנוע התחושתי/פיזיולוגי. כל
מצבי האדם וכל אופני תפיסת האדם את עצמו ואת זולתו הם תאור וביטוי של שלושת מימדים
אלו או שילוב שלהם. האגו –
המבנה הדינמי הזה של מכלול הווית האדם הוא מתוחכם מאד. דרכי השימור שלו את עצמו הם
למעשה אין סופיות. הדרך של הלט-גו מיוחדת בכך שהיא אינה נותנת לאגו להשתמש במנגנון
החזק ביותר שלו והוא מנגנון השעבוד שניתן לתארו גם כהיאחזות וההצמדות לדברים. כאשר
איננו מתמקדים בכלום, כאשר אנחנו מאפשרים למחשבות לדימוים לתחושות ולרגשות לחלוף
ואיננו נאחזים בהם, קורה דבר מדהים. אותם אזיקים שכליים, רגשיים וגם פיזיולוגיים,
מרפים מאיתנו קצת. חלקם נעלמים כלא היו ועם הזמן רובם חדלים להיות מכשולים
ועיכובים בדרך להארה. מאחר ורוב הפעילות שלנו בחיים היא בתנועה, תרגול של לט-גו
בתנועה הוא היבט חיוני בעבודה העצמית ובהתפתחות הרוחנית שלנו. בנקודה זו הופך הטאי
צ'י לכלי רלוונטי אם כי לא בלעדי שבאמצעותו ניתן לתרגל לט-גו של גוף ונפש בתנועה. אחר
בודאי יש סיבות, מוטיבציות,
רצונות והיבטים שלא הוזכרו או לא הודגשו דיים כאן, וטוב לציין כאן את אפשרות
קיומם. שילובים של מניעים, מוטיבציות ותשובות
שמביאות אותנו להתחיל או להמשיך להתאמן. להתאמן טאי צ'י זה כמו לאכול עוגה רב
שכבתית ובכל ביס (אימון) אנו טועמים מכל שכבות התענוג. |