תנועת הפתיחה היא תגובה למצב של שינוי. אמנות הטאי צ'י היא במהותה אמנות מגיבה, כלומר אמן הטאי צ'י אינו יוזם התקפה אלא מגיב להתקפה. שתי התנועות המרכיבות את תנועת הפתיחה הן תנועות הידיים העולות כמו גלים בים ולאחר מכן תנועת הידיים היורדות כמו שמש השוקעת. תנועת הגל העולה היא תנועה של פאנג, תנועת השמש השוקעת, תנועה של לו. המבט נשלח לאין סוף. מצד אחד ממוקד ומרוכז מצד שני פנורמי, שלוח קדימה ללא נקודת סיום. הידיים שעולות נעות קדימה, בתנועה של התארכות ופתיחה. אך פתיחה זו אינה פוגמת באיזון ובשיווי המשקל, ביציבות ובהרמוניה של כל חלקי הגוף זה ביחס לזה. בסגנון צ'אן הידיים אינם עוברות את גובה הכתף. כאשר הידיים עולות למעלה, הגוף שוקע מעט והוא ישקע עוד לתוך הקואה (ביצי היונה) תוך כיפוף מסוים של הברכיים כשתנועת השמש השוקעת תתבצע. ישנן שתי דרכים ראשיות לנשום בעת התנועה. הראשונה ללא התחשבות ברצף התנועות, אלא נשימה טבעית רגועה בקצב שלנו. השניה, לשאוף לפני תחילת התנועה. כך שלפני שהידיים עולים כמו גלי הים, שואפים ולפני שהשמש מתחילה לשקוע שואפים שוב. מכאן שבדרך זו אנו הרבה יותר נושפים מאשר שואפים, כי כשהידיים עולות או יורדות אנחנו נושפים. המקצב הנכון של הפורם מאפשר פסקי זמן לשאיפה, בגלל שהפורם מבוצע במהירויות משתנות, ממש כמו יצירה מוסיקלית. תנועת הפתיחה היא המשך של עמידת הפתיחה. הגוף נפתח ובשקיעה יש ריכוז של העוצמה בטן-דן והשתרשות לא מקבעת בקרקע, לפני שמתפתחת הדינמיות של הפורם החל מהתנועה הבאה. שני תרגולים חשובים בהקשר של תנועות הפתיחה מתבצעים כשעמית/ה לאימונים תופס/ת את מפרקי כפות הידיים שלנו. בתנועה שהיא כמו גל שעולה בים התנועה של הדיפת היריב אחורה צריכה לבוא מהטן-דן (או מהאחדות של כל הגוף) כאשר הידיים והכתפיים חופשיות ולא מתוחות. בתנועה של שמש השוקעת המשיכה של העמית/ה לכיוון שלנו צריכה להתחיל מהטן-דן. תרגול זה מהווה בסיס לעבודה בלי כוח עודף מתוך רלקסציה ולט גו שתיושם אחר כך לעשרות הצורות השונות של טכניקות לשחרור הידיים שהם חלק הכרחי מהסיליבוס של כל אמנות לחימה. תנועת הפתיחה מגלמת את כל הטאי צ'י, את המהות של אמנות הלחימה. זוהי לא אמירה מוגזמת. שינוי קל בזויות הידיים ובמצב הרגליים יוצר מרחב של אפשרויות גדול ביותר. כך למשל ידיים כמו עננים נוצרים מתוך תנועת הפתיחה.

כל עמידות המוצא הקדמיות בהן שתי הידיים מונחות לפני הגוף וגם תנועות הגנה והתקפה לכל חלקי הגוף.

אפשר להעביר סדנה של יום שלם רק על טכניקות שמקורן בעמידת הפתיחה ולא להתחיל למצות את המעיין השופע הזה של אפשרויות.

כל שיטת לחימה מכילה פורמים (קטות) שהם תבניות תנועה ופעולה מועדפות. בטאי צ'י הפורמים בד"כ ארוכים ומכילים עשרות ואף מאות תנועות המחוברות ושזורות יחדיו לכלל אחדות ושלמות בעלת יופי והגיון פנימי. בנינג'יצו יש פורמים רבים, אך הם קצרים מאד בדרך כלל. הם מורכבים מסדרה של מספר תנועות ומצבי לחימה שהשילוב שלהם יחדיו נותן משמעות וערך מוסף הן מבחינה של יעילות בקרב והן מבחינה של התפתחות עצמית. לפורמים הארוכים יש לכאורה שלושה חסרונות. קשה לתלמיד המתחיל לזכור אותם. לוקח זמן רב יחסית בין חצי שנה לשנתיים ללמוד פורם ארוך וזמן הביצוע של הפורם ארוך יכול להגיע ל20-30 דקות בביצוע איטי וזורם של התנועות. מורי הטאי צ'י הבינו שלאדם המודרני יש פחות זמן לאימונים ושהוא קצר רוח ונזקק יותר מתלמידי העבר לסיפוקים מידיים. לכן הם יצרו פורמים קצרים יותר שיהיו מצד אחד קצרים משמעותית יותר בזמן הלימוד והביצוע, אך מצד שני עדיין ישמרו (בתקווה) את התורה הייחודית של הטאי צ'י המעוברת בפורמים הארוכים. כך הוא לדוגמא פורם היאנג הקצר בן 24 התנועות. מתאמני הטאי צ'י בפורמים הארוכים יודעים שכדאי וחשוב לעבוד לפעמים על חלק מהפורם במשך אימון שלם. זו עבודה שיכולה לתת סיפוק רב ולקדם את התלמיד מאד. במובן זה פורם קצר יכול להיתפס כחלק פורם ארוך יותר, או מגוף למידה גדול יותר או כמבוא לפורמים הארוכים ו/או לשיטה כולה. הפורם כסדרה שלמה מסוגה של תנועות עונה על צורך בסיסי של האדם לסדר ולארגון ולעשיית דברים במתקונת של התחלה אמצע וסוף. הצורך של האדם בסדר ובהרמוניה קוגניטיבית רגשית ותחושתית הוא גדול מאד. נינג'יצו היא גישה מכוונת אפליקציות. התלמיד לומד מהתחלה תנועות לחימה ותרגילי לחימה. הדגש הוא הפוך מזה של הטאי צ'י. התלמיד לומד מאות רבות של טכניקות ותנועות גוף מבלי להשתלם במלואו באיזה מבין הטכניקות בזמן נתון. אין חזרה רבה על טכניקות. בנינג'יצו כל כמה דקות עוברים לתירגול אחר. אצל סאנו סנסאי היינו מתרגלים 6-8 טכניקות באימון אך גם כך נכנסו לתוך התירגול הרבה וריאציות בעידודו של המורה. אצל הצומי סנסאי אפשריים עשרות רבות של טכניקות בשיעור. יש קיהון שהוא אוסף התנועות הבסיסיות (עמידות מוצא, בעיטות, אגרופים בסיסיים). מעבר לכך יש אפליקציות ורנדורי. כתוצאה מכך עיקר העבודה של התלמידים באימון היא עבודה בזוגות. לכן צריך התלמיד להיות בעל משמעת עצמית רבה, יכולת ליצירתיות, תודעה חקרנית והתמדה כדי שיוכל לתרגל לבד נינג'יצו הרבה פעמים ובמשך זמן אימון ארוך. הפורמים בנינג'יצו הם לרוב בזוגות או עם מספר משתתפים. כך שמה שיש לתלמיד המתחיל בשנותיו הראשונות הוא אוסף של תנועות רב מאד אבל בלי אירגון מקדים מובנה שלהן. לכן רבים מהתלמידים המתחילים בנינג'יצו מתקשים לבנות מהם איזה שהוא תרגול סדור בעבודה עצמית. הרעיון הלימודי בנינג'יצו הוא עמוק מאד. הוא מניח כהנחת מוצא שבחיים האמיתיים, הסדירות והארגון הם מדומים. גם אם יש סדירות היא קונטיגנטית, זמנית וצפויה להשתנות. בנינג'יצו יש הרבה מאד טכניקות (אלפים) אך אתה אינך לומד רק טכניקות למרות שכעבור מספר שנים יהיה ביצוע הקיהון מדויק ואפקטיבי ביותר. בשיטות אחרות, מצומצמות יותר לומדים כמה עשרות של טכניקות בצורה מאד ממוקדת תוך חזרה ותרגול שלהן מספר רב של פעמים, במטרה להגיע לרמה סבירה של הגנה עצמית בזמן קצר. בנינג'יצו המטרה היא אחרת. רמת העומק הגבוהה של למידת הגוף נרכשת במשך שנים. המתרגל צריך להפנים לתוך גופו את החופש וההעדר ההיקבעות ולהיפטר מהשעבוד תחת עקרונות של סדר וארגון. עליו להפוך להיות אדם בלתי צפוי שאינו יודע בעצמו מראש מה יעשה במצב נתון. הצומי אומר שהשרידה והחיים שלנו תלויים בכך ושזהו הבודו האמיתי. תלמיד נינג'יצו טוב, ידע להתאמן גם לבד במשך שעה וחצי או שעתיים בצורה פוריה. העבודה במנות מאורגנות של תנועות מקלה על המתרגלים, כיוון שלא נגזר עליהם כמו באימון האישי בנינג'יצו להיות הכוריאוגרפים של עצמם. באימונים בפורם של הטאי צ'י המתרגלים הם יותר מבצעים. הם שחקנים של רפליקות הכתובות מראש, אך אינם נדרשים להיות במאים. יותר קשה להיות במאי. הדברים אינם צבועים בשחור ולבן. גם באימוני הטאי צ'י יש מידה של כוריאוגרפיה אישית של האימון וגם בנינג'יצו יש ביטוי מסוים של עבודה מכוונת פורמים למשל כאשר מתרגלים לבד או בזוגות עבודה עם כלים כגון חרב, מקל ארוך, מקל קצר, כידון נגינטה ועוד. התירגול האישי יוצר רצפי תנועות שיש בינהם הגיון תנועתי ולחימתי פנימי. כך נוצרו גם כל סגנונות הלחימה הקיימים. כל מורי הלחימה ומייסדי השיטות הם כוריאוגרפים ובמאים. אלו הם אנשים שלא הסתפקו רק בתפקיד של מבצעים! זאת נקודה חשובה מאד שכדאי להפנים.

תרגול באמצעות פורמים מאפשר לנו לשלוט במהלך האימון ולנהל את עצמנו. האמנם זקוקים אנו לכך באמת? אנו יכולים להחליט שבאימון היום נעשה את הפורם שלוש פעמים או להחליט שאנו נעשה את הפורם לפחות פעם אחת כל יום. החלטות או מחשבות כאלו עוזרות לנו להגיע לשליטה ובטחון קוגניטיביים ורגשיים ביכולת שלנו לעשות דברים. זהו צורך טבעי ומובן בהחלט.

סיבה אחרת לחלוטין וראויה לעשיית פורמים ארוכים היא הכנסת הגוף שלנו למצב המיוחד של ביצוע רצף התנועות לאורך זמן. הגוף לומד ומתפתח באופן מיוחד בדרך זו. זה קורה גם בגלל שהחיבור בין התנועות אינו מקרי. יש כאן למידה פסיכופיזית בעלת השפעה גדולה וערך רב. הקצב המיוחד של התנהלות הפורם, המצב שבו אנחנו מצד אחד מצויים בתוך צורות ברורות מאד ומצד שני אנחנו כל הזמן עוזבים צורה ועוברים לצורה אחרת, כלומר לא נמצאים בצורה, הוא מלמד מאד. הגוף לומד המון. מעבר לשימור גוף הידע בקבוצה מאוגדת אחת של תנועות שאתה לומד, מבצע ומלמד אותם, יש חשיבות עצומה לתנועה הארוכה הזו בתוך החלל שהיא מצב קיומי השונה מזה של פעילות שאינה אימון באותו חלל. זהו אחד הערכים המוספים הגדולים שמציע הטאי צ'י. הטאי צ'י מדגיש יותר את העבודה האישית בתוך הקבוצה ולכן מספק אפשרות תרגול מובנה גם מחוץ לקבוצה, בתרגול האישי. ניתן לקרוא לפורמים קיהון מורחב מאד.

אם מדריך הטאי צ'י מחליט שרק אחרי שתלמידיו יגמרו את הפורם הארוך הם יהיו בשלים לתרגול דחיפות ידיים ורק אחרי שישתלמו היטב בדחיפות ידיים יתרגל אותם גם בטכניקות לחימה בזוגות אז יתכן שיחלפו שנים עד שתלמידיו יחוו את צורת האימון עם בן הזוג שהיא כל כך משמעותית לפיתוח העצמי ולפיתוח יכולת לחימה. תרגול פורם ארוך מבטיח בהסתמך על גאוניותם של יוצרי ומפתחי הפורם, מעבר שיטתי על הרבה היבטים חשובים של התורה באימון אחד. מאחר שבתוך הפורם טמון הידע של שיטת הטאי צ'י, יכולים אנו באמצעות התרגול לגלות, להטמיע ולגבשאת הדרך הייחודית שלנו. לפי קו מחשבה זה אנחנו יותר מגלים מאשר ממציאים.

צורה אחרת להסתכל על תירגול הפורם היא שהפורם שלנו והתגליות שלנו הם בסיס ומצע להמצאה תוך כדי הגילוי (אילתור ועשית וריאציות). ממתחילים נדרש דיוק בביצוע הצורה וביישום העקרונות החשובים של הטאי צ'י. הדיוק בצורה והחזרה עליה פעמים רבות מועילים לפי גישה זו להטמעה בגוף של העקרונות החשובים של הטאי צ'י. נקודת התורפה של שיטה זאת היא שהרפרטואר היצירתי של התנועות שהתלמיד מתרגל במשך רוב שעות האימון שלו הקבוצתי והאישי, מוגבל וחסום לרפרטואר התנועות שבפורמים! כאשר מקצרים את הפורמים מטעמים שהזכרנו מקודם, מקטינים בצורה משמעותית את מספר התנועות השונות שהמתאמן מתרגל בפועל. זוהי נקודה חשובה שמתאמני טאי צ'י צרכים לקחת אותה לתשומת ליבם.

ראשית ארבעת התנועות הבסיסיות ביותר של הטאי צ'י צ'אן: פאנג, לו, אן, וצ'י חוזרות ומופיעות בכל הפורם באופנים שונים. אלו הם צורות יסודיות של ביטוי של אנרגיה בתנועת הגוף. כל הפורם הארוך הוא בעצם חזרה ותרגול של ארבעת אופני ביטוי והפקת אנרגיה אלו (ובנוסף להם מספר אופני ביטוי נוספים).

תנועות (תנוחות) העגינה בפרט וכל תנועה החוזרת על עצמה, מקלות על הגוף שלנו לזכור את התנועות. נוסף לך יש ערך נוסף דידקטי בקיומן של תנועות החוזרות על עצמן בעת לימוד הפורם וגם בביצועו באימונים היום יומיים.

הסבר נוסף שיש להעמיק לחוקרו הוא שתנועות מסוימות חוזרות על עצמן בגלל ההטבה והאימון והחיים הפנימיים שנוצרים בעת ביצוען לכשעצמו ובהקשר של תנועות אחרות בפורם הבאות לפניהן ואחריהן, כך שהחזרה עליהן מדגישה את האפקט ההתפתחותי שנובע מביצוע התנועה.

סיבה נוספת לקיומן של תנועות חוזרות הוא תהליך של פישוט שעבר הפורם לאורך השנים. תנועות דומות אך המבוצעות באורך שונה, הפכו להיות זהות.

קיימות בודאי סיבות נוספות שלא הוצגו כאן. התלמיד המתעניין מוזמן לחקור עוד בנושא מעניין זה!

נשים יכולות להגיע לרמות הגבוהות ביותר של אמנויות הלחימה והתפתחות רוחנית. היו נשים שיסדו שיטות לחימה, או היו לוחמות אדירות. גם כיום יש בעולם נשים נפלאות שפיתחו את עצמן והגיעו לדרגה גבוהה מאד בתחום של אמנויות הלחימה וההתפתחות האישית דרך הגוף.

יש מספר סיבות מדוע טאי-צ'י עשוי לקסום לנשים שרוצות לעבוד על עצמן ולהתפתח.

ראשית זוהי אמנות שמדגישה את פיתוח החיים הפנימיים, את העוצמה שאינה תלויה בגודל וחוסן הגוף. שנית ברוב המקרים אין השלבים התחיליים של השיטה מדגישים מגע פיזי רב בין המתאמנים. ישנן נשים לא מעטות הסולדות ממגע פיזי קרוב (הכולל גם מאמץ שכרוך בהזעה) עם מתאמנים אחרים במיוחד, גברים זרים. (למרות שיש חשיבות רבה למגע זה בשביל ההתפתחות הגופנית-רוחנית, המתרחש במקרים רבים באמצעות עבודת קרקע). עבור נשים אלו הרוצות בכל זאת להתנסות בלמידה מסוג זה, טאי צי יכול להיות שער ודרך מצוינים. שלישית, סגנון הלימוד של שיטת הטאי-צי הוא נינוח יותר. הלימוד נעשה באיטיות, תוך שימת דגש פחותה בתחילת האימונים על אינטנסיביות ועוצמת התנועה. בדרך זו עשוי הטאי-צי להיות כניסה רכה לתוך עולם אמנויות הלחימה. כאשר עם רכישת המיומנות הטכנית והמודעות הפנימית מתעצמת התנועה בהדרגה ונלמדות הדרכים הנכונות והיעילות ליציבה, תנועה ושחרור של עוצמה.

כשיש צורה טובה כדאי לשכללה, כשאין צורה טובה כדאי לייצור אותה. תנועה גדולה נחוצה לרוב המכריע של התלמידים כדי לייצר צורה טובה. תנועה גדולה קשורה בפתיחה וברלקסציה של הגוף. היא מאפשרת את יצירת הגוף העגול, הקעור, את הקשתות את הפתיחה של המפרקים את היכולת לצאת מצורות קפואות, נוקשות, מקובעות והלא משוכללות שהיינו בהן קודם שהתחלנו להתאמן. תנועה גדולה משחררת אותנו לא רק מקיבעונות גופניים גם מקיבעונות פסיכולוגיים ונפשיים. תנועה גדולה מאפשרת לנו ביתר קלות לייצור את החיים הפנימיים ולהתחיל את התנועה מבפנים. נהוגים באמנויות הלחימה כמה שלבים בסיסיים:

1. מתנועה וצורה תחילית לתנועה גדולה.
2. מתנועה גדולה לתנועה וצורה קטנה.
3. מצורה קטנה להגיע להיות מעבר לכל צורה. לא תלוי בצורה, לא תלוי בגודל התנועה.

טאי צ'י וזן, שהן דרכים מובהקות להתפתחות עצמית, מאופיינות בכך שאין בהן תמיד תגמול מיידי על המאמץ וההשקעה ויש בהן רובד שיש לחושפו כדי להנות ממנו. אנשים שמתאמנים טאי צ'י או זן נמצאים באחד משלושה מצבים אפשריים:

1. ניסיון, חוויה ומאמץ ללא אמונה.
2. תרגול מתוך אמונה.
3. תרגול מתוך ידיעה.

אחת הסיבות העיקרית לכך שאחוז גבוה של אנשים מפסיק להתאמן בטווח הזמן של חצי שנה עד שנתיים ומוותר על תירגולים כל כך חשובים, עמוקים, מטיבים ומהנים היא העדר המעבר מהתנסות ללא אמונה לאמונה אך במיוחד מכך שהם לא עוברים למצב של ידיעה (אפילו חלקית). תנועות הטאי צ'י, החיים הפנימיים, ישיבת הזה-זן, העיקרון היישומי של הלט-גו לא נהיים שלהם! אז קל להם לעזוב אותם. באמנות לחימה בניגוד לתחומי למידה אחרים, בסוף האימון לא יוצאים עם תוצרי למידה מושלמים. הלמידה היא תהליכית, התלמיד מבשיל. התרבות הצרכנית הרווחת בתקופתנו היא של חוסר סבלנות דחיית השקט ושאיפה לתוצאות מיידיות, מובחנות ומוגדרות מראש. התהליך ההתפתחותי בטאי צ'י ובזן הוא אם כך הפוך ממגמה רווחת זו. בטאי צ'י או בזן שומע התלמיד על תופעות שנאמר לו שהן טבעיות כלומר בתחום ההישג של כל אדם, שהן טובות עבורו מהרבה בחינות, אך הוא אינו מסוגל כרגע לחוות אותם, כי הן צריכות להתפתח או להתגלות באמצעות תרגולים והלך רוח שעד היום התלמיד לא הכיר ולא עשה. תופעות כמו: חיים פנימיים, קי, ריקנות של מחשבה, כוח פנימי, להיות מעבר למימד הפסיכולוגי אינן נגישות למתעניין או תלמיד בתחילת דרכו. במקרה הטוב הוא מאמין או מפתח אמונה. למרות שהאמונה היא כוח גדול שיכול להביא אנשים למאמצים עילאיים ולקצוות עולם היא בסופו של דבר מבוססת על פסיכולוגיה. במקרה הטוב יש לנו דוגמה מוחשית בדמות מורה אמיתי. איננו מסוגלים אמנם לחוות את התופעות הללו בעצמנו אך אנחנו מאמינים או יש לנו ודאות רבה (אך לא ידיעה) שהמורה חווה את אותן תופעות והן שלו.

התלמיד שמתרגל מתוך התנסות ללא אמונה או מתוך אמונה אינו רואה עדיין אור במנהרת האימונים שלו. אך אם הוא מתרגל, האור הזה כבר נוצר, הוא מתהווה בו. יום אחד יגיע רגע המפנה, הוא יראה אור אך האור הזה עשוי להיות כמו משפך. מנקודת מבטו הנוכחית של התלמיד נקודת האור שהוא מצוי בה היא נקודה המצביעה על אלומת אור רחבה ורחוקה אך כבר יש קשר בין נקודת ההתחלה בו הוא נמצא לבין מעגל האור העצום הנמצא הרחק בהמשך הדרך. התלמיד עבר מאמונה לידיעה, אך זו תחילתה של ידיעה. התרגול נהיה שלו. הוא יודע משהו אודות עצמו בודאות שאינה פחותה ואולי עולה מהודאויות הכי בסיסיות של חייו. עכשיו לאחר שחווה לשם דוגמה פעם ראשונה ראשנקי ממחשבות עליו לתרגל עד ששוב יהיה שקט במהלך ישיבת הזה-זן או תרגול הצ'י קונג. איי השקט הנ"ל יהפכו לקווי שקט ולבסוף תהיה לו שליטה וחופש לבחור בשקט ובריקנות כרצונו והוא יגלה בהם עומקים נוספים. לכך דרושה סבלנות. כי בטאי צ'י ובזן ההתקדמות היא לא תמיד ליניארית. לעיתים היא בקפיצות. לעיתים היא מושהית לכאורה. התלמיד אינו מרגיש דבר, אינו מרגיש שהוא מתקדם, אך הוא מתקדם, עליו לבטוח בעצמו במורה ובדרך ולהמשיך לתרגל ואמונתו תהפוך לידיעה. האוצרות של הטאי צ'י והזן יהיו שלו! מורה הזן דוגן אמר: אימון מחבק הארה, הארה מצויה בתוך האימון. זו ההתקדמות האמיתית של מי שמתאמן בדרך הנכונה.

בטאי-צ'י בסגנון צ'אן יש פורם מהיר שופע תנועות מתפרצות, קפיצות ומעברים חדים (פאו-צ'ה). בפורם הבסיס הראשון של הצ'אן יש תנועות או סדרת תנועות מהירות, או תנועות שהן מהירות יותר מאחרות מעצם מהותן (בעיטות למשל) בתוך הרצף הגדול. נוסף לכך ניתן לבצע כל אחת מהתנועות של הפורם במגוון מהירויות גדול. לאט מאד ומהר מאד. ישנם מספר כללים בסיסיים ביותר באמנויות לחימה שחשוב לזוכרם. מי שמבצע תנועות או תרגילים במהירות לא בהכרח יוכל לבצען באיטיות, לעומת זאת מי שמבצע נכון תנועות באיטיות יוכל לבצע אותן נכון גם במהירות. כשאנחנו לומדים תנועות חדשות ומתאמנים עליהן במהירות רבה, אנחנו עלולים להחמיץ את ההבנה של הדקויות שבתנועה שלעיתים הן העיקר בתנועה. נוסף לכך כשאנחנו מתאמנים על תנועות רק מהר ושמים בתנועה הרבה כוח, הגוף לא מפנים היטב את התנועה. התנועה הרבה פעמים אינה שוקעת ומצטברת היטב בזיכרון הגופני.

כדי לשים לב גם להבחנה בין ביצוע מהיר לבין ביצוע בשיא הכוח או תוך כדי הכנסת הרבה כוח לתנועה. זהו אחד הפלאים של עבודה איטית יותר ושל עבודה בלי הרבה כוח. אנשים שלא עבדו על עצמם בדרך זו, לא יכולים להבחין בין מהירות לכוח. לכן, רמת הטאי צ'י שלהם אינה גבוהה כפי שיכלה להיות והם גם נשארים מסוכנים לחברים שלהם לאימונים. כאשר אנחנו לומדים לעבוד בלי כוח או אם מעט כוח וכאשר אנחנו מתרגלים עבודה איטית וגם עבודה במהירויות משתנות, היכולת שלנו להפריד בין מהירות לעוצמה או כוח גדלה ונהיית בעלת שליטה. אנחנו במשך הזמן יכולים ללמוד להיות מהירים מאד בלי שנהיה מחויבים לשים בתנועה את כל הכוח שלנו. הטאי צ'י שלנו נהיה ברמה הרבה יותר גבוהה, וגם העבודה עם עמיתי אימון נהיית הרבה פחות מסוכנת ונטולת פציעות ככל שאנחנו מגבירים את האינטנסיביות והמהירות של הביצוע באימון המשותף למשל בקרב ידידותי.

אחד הדברים המודגשים בטאי צ'י באופן מיוחד ומייחדים את הטאי צ'י בכך הוא היכולת לפתח מודעות ערנות ורגישות לצ'י תוך כדי תנועה. לא רק להיות מודע אלא גם בפועל לפתח את החיים הפנימיים תוך כדי כך שאנחנו בתנועה. אני מתכוון כאן גם להיבט של לתת לחיים הפנימיים להתפתח מעצמם תוך כדי האימונים וגם להיות פעיל ולא רק סביל בתהליך – בטאי צ'י יש את שתי הצורות, ערנות סבילה וערנות פעילה. הסיכוי שאפשר יהיה לפתח את הערנות הפעילה הזאת תוך כדי תנועה מהירה הוא קטן מאד. כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת בדרך של הטאי צ'י בלי לנוע לאט. האימון האיטי הוא אחד מסממני ההיכר של הטאי צ'י. אבל אלו המתאמנים טאי צ'י כאמנות לחימה מתרגלים ובהמשך מלמדים גם את החשיבות של הביצוע במהירויות משתנות. הדבר הכרחי כיוון שטאי צ'י ללא עבודה פנימית אינו טאי צ'י. חייבים לעבור במשך הזמן ממהירויות תנועה איטיות לפחות איטיות או מהירות יותר. מדוע? כיוון שהגדולה של הטאי צ'י היא היכולת ללמוד לשמר ולפתח ולהפעיל את החיים הפנימיים בסיטואציות דינמיות, להעביר את הידע והיכולת לתנאים של החיים הרגילים וגם למצבי חירום וקושי כמו מצבי שרידה וקרב לחיים ולמוות. זו אחת הסיבות שבתוך הפורם עצמו הקצב אינו זהה! וזוהי גם סיבה חשובה מדוע יש גם תנועת טאי צ'י מהירה. תוך כדי האימונים אנו מצליחים לשמר את רמת ההבנה הגופנית שהשגנו בהתנהלות איטית למצבים דינמיים מהירים ומשתנים. התוצאה היא שבטאי צ'י לפורמים יש מקצבים מעניינים מאד. הם כמו יצירות מוסיקליות. הבחירה לבצע את הפורם באיטיות רבה היא רק אחת מהאפשרויות, בהן מודגש יותר הצד המדיטטיבי וניתן דגש על הערנות הפנימית במקביל לערנות כלפי חוץ ולהיבטים הצורניים של התנועה. ביצוע איטי יותר או פחות קשור גם להלך הרוח של המתאמן באותו זמן. אבל הפורמים של הטאי צ'י כפי שהם מבוצעים בד"כ בהדגמות של המורים הסיניים הגדולים אינם איטיים מאד וכאמור הם כמו סימפוניה קטנה. זה נפלא. זוהי שירה בתנועה.