בנינג'יצו הגישה הקרבית העקרונית היא ההנחה שבכל זירת קרב יש יותר מיריב אחד ולמעשה מס' בלתי ידוע של יריבים. גם כשלכאורה סצנת קרב הסתיימה, הנחת העבודה היא שהקרב לא בהכרח הסתיים ומספר לא ידוע של יריבים נוספים עלול להתקיפנו. לתפיסה זו יש השלכות על האופן שבו אנחנו נכנסים לזירת הקרב ויוצאים ממנה, על האופן שבו אנחנו נוטלים הפוגות למנוחה, על הדרך שבה אנחנו נעים בתוך הזירה ותנוחות הגוף השונות שלנו כגון כריעה, כיווני עמידה., אמצעי הסוואה ועוד.

ערנות לסביבה היא חלק בלתי נפרד מלימודי הנינג'יצו בכל הרמות ובכל היבטי התירגול. גם כשאנחנו מתגלגלים, מתרגלים את הקיהון או עובדים בזוגות אנחנו מניחים שאנחנו לא לבד וכמה יריבים פוטנציאלים עלולים לתקוף אותנו בכל רגע. חלק מן האימון כולל תרגול של התמודדות מול מספר יריבים. הצומי סנסאי מחנך לכך כמעט בכל שיעור שלו כשהוא מבקש משניים שלושה תלמידים לתקוף אותו בו זמנית או זה אחר זה.

כאשר הגישה העקרונית היא שיש יותר מיריב אחד, הערנות והקשב שלנו לא יכולים להיות מופנים בלעדית ליריב אחד. במקרה כזה אולי נגבר על היריב הראשון אך נהיה שבוים של עצמנו מבחינה פסיכולוגית, אנרגטית ופיזית בתוך המצב שאנחנו יצרנו. למשל, נניח שאנחנו תופסים את היריב בשתי ידיינו בבריח מהסוג של קטה גטמה. זהו בריח הנהוג בעבודת קרקע בג'ודו וכשהוא נעשה כהלכה, קשה מאד לצאת ממנו, גם אם אנחנו ג'ודאים טובים וגם קשה לתקוף בחזרה בשיטות של הנינג'יצו. במצב זה יכול יריב נוסף לבוא ולתקוף אותנו כאשר למעשה אין ביכולתנו להגן על עצמנו כלל. התבנית שיצרנו כדי לשלוט ביריב ולהכריעו טובה עבור יריב אחד בלבד (במקרה הטוב), אך היא מלכודת מוות עצמית כאשר מדובר בשני יריבים ומעלה.

גישה מרובת יריבים מובילה לעקרון נוסף שהצומי סנסאי מדגיש אותו רבות והוא העקרון שברבים מהמקרים אנחנו לא מבצעים את הטכניקה במאה אחוז. מנקודת המבט של לחימה בכמה יריבים, ביצוע של הטכניקה עד הסוף לרוב אינו נחוץ כדי לגבור על כמה יריבים בו זמנית. להיפך הוא עלול לעכב אותנו, לקבע אותנו ולמנוע מאיתנו את חופש הפעולה הנדרש במצב המורכב של איום והתקפה מצד כמה תוקפים. כאשר אנחנו מבצעים טכניקה מסוימת ב 70-80% אנחנו מותירים לעצמנו וליריב דרגת חופש תנועה ויכולת שינוי של 20-30% במצב כזה נוצרות לנו אפשרויות לשליטה ותמרון היריב שאינן פתוחות לפנינו כשאנחנו מבצעים את הטכניקה במאה אחוז. לדוגמה: נניח שאנחנו חונקים את היריב. ביצוע ב 100% מעלף אותו. במצב כזה הוא מאבד את יכולת התנועה העצמית ונוטה ליפול ארצה כגוש אחד. אם משקלו 100 קילו אז היכולת שלנו להזיז אותו היא מוגבלת למדיי במיוחד כשאנחנו מותקפים ע"י יריבים נוספים. לעומת זאת אם אנחנו מבצעים את הטכניקה ב 80% היריב נחנק, מאבד במידה רבה את יכולת התגובה, אך עדיין לא מתעלף. במצב כזה, אנחנו יכולים לשלוט בו ביתר קלות למשל להציב אותו כמגן חיי בינינו לבין תוקף נוסף או להיעזר בתנועות ההתנגדות שלו המוחלשות והמוגבלות כדי להגיע למצב שהוא אופטימלי לגבינו ביחס ליריבים הנוספים הנמצאים בשטח.

גישה מרובת יריבים מובילה לעוד שני עקרונות חשובים שגם אותם מדגיש הצומי סנסאי, במיוחד כשהוא מלמד את הנושא של ה ג'ו פו סאשו. הכוונה לעקרון של שימוש בכלים רבים והעקרון של הסתרה של לפחות חלק מהם. כאשר יש לפנינו מספר יריבים אנחנו ברוב המקרים זקוקים ליותר מכלי נשק אחד כדי להיות במצב אופטימלי ביחס אליהם. ראשית משום שנשק אחד למשל מקל עלול להישבר במהלך ההתגברות על היריב הראשון. נשק עלול להינעץ ביריב ולא יהיה די זמן לחלוץ אותו כדי להשתמש בו שוב. נשק עלול להיפגם ולהפוך להיות לא רלוונטי להמשך הלחימה. אנחנו עלולים להטיל סכין ולהחטיא את היריב כך שהנשק באופן מעשי יוצא מתחומי הזירה. כל אלו הן סיבות טובות מדוע כדאי שיהיו לנו מספר נשקים. היבט נוסף האפשרות להתאים את עצמנו ליריבים שונים המצוידים בנשקים שונים. היבט נוסף הוא הגדלת מספר אפשרויות הפעולה שריבוי נשקים מאפשר כולל התקפה בו זמנית עם שני נשקים שונים והיבט זה מתקשר להיבט הפסיכולוגי: הפתעת היריב כאשר הוא סבור שאנו איבדנו נשק אחד ולפתע אנחנו חושפים נשק אחר והיבט ההרתעה והחלשת רוח הלחימה של היריבים שמגלים שקשה מאד להכריע אותנו והנזק הצפוי להם גדול בהרבה מהסיכוי לנצח אותנו.

כאשר אנחנו עומדים מול יריב אחד, יריב זה אינו רואה את החלק האחורי של גופנו. במצב כזה אנחנו יכולים להסתיר מאחור חרב קצרה, סכין, מקל, אקדח, או כל כלי נשק נוסף מבלי שהיריב יבחין בו. אך כאשר יש יותר מיריב אחד, היריב הנוסף ממוקם בעמדה שונה מזה של היריב הראשון ויכול לראות גם את הצד והגב שלנו. לכן גישת ההסתרה שעשויה להתאים להתמודדות עם יריב אחד אינה מתאימה כשיש כמה יריבים. על הנשק להיות מוחבא או מוסווה באופן שלא ניתן מצד אחד להבחין בו במבט ראשון לפחות ומצד שני העובדה שהוא מוסתר לא תגביל בצורה משמעותית את יכולת הפעולה שלנו. שתי דרכים להתגבר על בעיה זו הן: ראשית, ביקור מוקדם בזירת הקרב והכנת הזירה כך שתתאים לנו כולל הסתרה של כלי נשק במקומות שונים הזירה. שנית, שימוש בחפצים חיצוניים טבעיים שימושיים בחיי היום יום שאינם מוגדרים ככלי נשק או כאמצעים להסוואה והסתרת כלי נשק.

גישה מרובת יריבים מדגישה את הצורך שלנו לשלוט בזירה ובתנאי הקרב. לדעת מתי לבוא ומתי לעזוב. להיקלע למארב של יריב אחד אינו מצב נוח עבורנו, אך ליפול למלכודת שבה מפתיעים אותנו כמה יריבים זה מצב קשה המקטין את סיכויינו לשרידה. לכן אנשי הנינג'יצו משתדלים לא להילחם בזירות חשופות כמו שדות פתוחים, זירות שבהם הכמות היא לכשעצמה יתרון. הם מעדיפים ההתגנבות על פני הליכה גלויה. הם לומדים להסוואת את עצמם ולהמתין, לבוא לפני הזמן ולהשתדל להימנע להיכנס למקומות שבהם מבנה הזירה מהווה יתרון ליריבים והם עלולים למצוא את עצמם בעמדה נחותה או שאין להם נתיבי מילוט.

לסיום אגע בהיבט נוסף שהצומי סנסאי מדגים ומעודד בשיעוריו. זירה מרובת יריבים מחייבת יצירתיות, מחשבה פתוחה ומאלתרת ויכולת גבוהה להגיב בצורה אפקטיבית לשינויים מהירים. מיומנות טכנית, תורת לחימה שנבחנה בקרב וכשירות פיזית לא יספיקו כשאנחנו עומדים מול מספר יריבים ברמה גבוהה. הכוריאוגרפיה של הקרב מרובה היריבים אינה יכולה להיות סכמתית ופורמלית. גם התירגול לא. צפייה בהצומי סנסאי מדגים לחימה מול כמה יריבים יוצרת אפקט פסיכו-פיזי משחרר ומעוררת חופש ויצירתיות ביצירת הבלתי צפוי, בתגובה לבלתי צפוי ומגדילה את הסיכוי להישאר בחיים ולצאת בשלום מהזירה.

מחבר המאמר: עופר כהן דאן 8 בנינג'יצו, תלמידם של דני וקסמן ודורון נבון.

בברכה
052-8809109
ofer999@013.net